סיפורים קצרים

ממפיס בלוז

מאז שעברנו לכאן לא היה לנו ערב אחד בלי הילדים. אני בחדר השינה, מחפשת את נרתיק האיפור, קייס אוזניות מהטיסה ובו עיפרון, ליפגלוס, שפופרת קונסילר קטנה. אני לא מוצאת אותו ומוותרת. אני מתיישבת על המיטה. הגוף שלי כבד. ״הבייביסיטר פה״, מאיה קוראת מלמטה...

אנד סו איט גואוז

הכפכפים המאובקים מאדמת היער. הירח הלבן המלא. תחנת החלל שחלפה לידו, שנפלה ונפלה ולעולם לא תגיע לכדור הארץ. הילדים של אמיר שחגו סביבנו. הם נהמו כמו דובים וחיבקו לי את הרגל. סגרתי ופתחתי זרועות והם ניסו שלא להילכד. כשנפרדנו אמרתי לאמיר, תתנהג כרגיל, כאילו ניפגש שבוע הבא...

נובאדי נואוז

ביום הזיכרון לקחתי את הילדים לים. החוף היה ריק.  הם התפשטו ורצו למים, ואני פרשתי לונגי ליד המתקנים והוצאתי מהתיק קופסא עם פרוסות אבטיח, פיצות קרות, פינג׳ן, גזייה. אחר כך הרכבתי את ה-70-200 וצילמתי אותם, שתי נקודות זעירות באוקיינוס הענק. בימים כאלו, שאין אנשים סביבי, איזה קפיץ נרפה בתוכי. לאחרונה אנשים מפריעים לי בפריים, כמו...