​הכפכפים המאובקים מאדמת היער. הירח הלבן המלא. תחנת החלל שחלפה לידו, שנפלה ונפלה ולעולם לא תגיע לכדור הארץ. הילדים של אמיר שחגו סביבנו. הם נהמו כמו דובים וחיבקו לי את הרגל. סגרתי ופתחתי זרועות והם ניסו שלא להילכד. כשנפרדנו אמרתי לאמיר, תתנהג כרגיל, כאילו ניפגש שבוע הבא.

 

אני בדרך לדואר לשלוח עותקים מהספר לפני שאטוס. זה ערב חג, ואני מחפשת סניף פתוח. אני צועדת בכפכפים מאובקים. אלו אותם כפכפים שצעדתי בהם לירושלים בצעדה השנייה, השלישית. בצעדה הראשונה, שבה הרהרתי בכאב בזו שנעלמה מחיי אחרי השביעי באוקטובר, וכשחלפנו ליד היער בו נפגשנו לראשונה, דמותה התגשמה מולי. המבט הקר שלה, המילים 'אני מצטערת'. אחר כך התרחקה לתוך ההמון. או שזו הייתי אני שהתרחקתי.

 

ההכרזה הבוקר: המלחמה נגמרה. חזרתי למיטה וכיסיתי את הראש בשמיכה של בן. הוא קנה אותה במכולת, באי אליו עזבנו אחרי שהבראתי. הוא קנה אותה בכסף של עצמו. השמיכה משובצת כוכבים. הוא קנה אותה כי היא רכה. היא עלתה 160 פזו. 160 פזו הם עשרה שקלים.

מתי הפסקתי להרגיש? שם ביער, תחת המבט הקפוא. בערבו של היום ההוא, שרועה במיטה, צופה באם עם שני ילדיה נגררת לעזה. במושבת מפונים בערבה, מערסלת תינוקת של מישהו אחר, כשהבנתי ששלושתם לא יחזרו. מול תמונות הילדים המתים - באטמן מחייך בן חמש מחבק חתול, פעוט חובש כובע סיום אוניברסיטה, תאומות בשמלות זהות. על כביש מספר אחת, לצד משפחות החטופים, צועקת מול הפנים החתומות בחלונות הרכבים. גבר צעיר יוצא מאחד הרכבים, נותן אגרוף לאחד מבני המשפחה. עמוד האש שהתלקח וכמעט נתפס ברכב. אני מנסה לבחור רגע. אין רגע אחד כזה.

ההמראה מניוארק. הנחיתה בנתב״ג. ישבתי בשורה האחרונה, המתנתי עד שכל הנוסעים ירדו: החרדים והלולבים והתינוקות על כפות שנמחאו כשהגלגלים פגעו בקרקע. מישהו שר "הבאנו שלום עליכם". באותו בוקר 87 ילדים נהרגו בעזה. בדרך לסניף הדואר אני מאזינה לספר של וונגוט. בכל פעם שמישהו מת בו המספר נאנח, "and so it goes". 

 

כל הסניפים סגורים. אני משתבללת מתחת לשמיכה. אני לא מרגישה כלום. החטופים ישוחררו ביום שני. היום יום חמישי. לפני שנה הייתי מוכנה להידרס עבורם על כביש מספר אחת. ואיך אני לא מרגישה דבר.

 

בבוקר אני מחליקה לתוך הכפכפים, קמה להכין לעצמי קפה בבית זר. אבק מיתמר עם סטירות הסוליות על הריצפה. עוד שבוע אעלה על מטוס חזרה למקום שאיננו בית. שם מאיה. שם בן. שם יהלי. הם הבית. בית כבר לעולם לא יהיה מקום פיזי עבורי, אף פעם לא תהיה לי נחלה. האהבה שבערה לי בלב כשנצרתי אותך היא נר נשמה בחלון של מצבה, בסוף כל לילה יד נעלמה מדליקה אותו מחדש. כמו בכל בוקר, אני מתעטפת בכיסוי הראש ומודה ליד הזו, על שעשתה זאת בחמלה. אני לא מרגישה את החמלה.