ביום הזיכרון לקחתי את הילדים לים. החוף היה ריק.  הם התפשטו ורצו למים, ואני פרשתי לונגי ליד המתקנים והוצאתי מהתיק קופסא עם פרוסות אבטיח, פיצות קרות, פינג׳ן, גזייה. אחר כך הרכבתי את ה-70-200 וצילמתי אותם, שתי נקודות זעירות באוקיינוס הענק. בימים כאלו, שאין אנשים סביבי, איזה קפיץ נרפה בתוכי. לאחרונה אנשים מפריעים לי בפריים, כמו חוטי חשמל שחותכים את הנוף במנדולינה, וכשהם סביבי, אני הופכת למישהו אחר, מוכר וזר, והמישהו הזה מפחיד אותי. אתמול הוא יצא מולם. מאיה קבעה עם אחותה בים, והם נכנסו ויצאו וטרקו דלתות ואני רק חיכיתי שייצאו כבר ויקחו איתם את החול שהם מלכלכים בו את השבת. כשיהלי נכנסה לקחת תיק מהארון, החתול קפץ על השולחן והפיל את הפמוטים, ואני הרמתי אותו מהעורף והשלכתי אותו למסדרון וצעקתי, ״תעופו מפה כולכם, עכשיו!״, ותוך כדי ידעתי שאני חורצת אותם בסכין, ושנאתי את עצמי, אבל לא יכולתי לעצור.

הילדים חזרו מהמים וקברו את עצמם בחול. כשניתקעו, קראו לי. הצמדתי את הידיים שלהם לצידי הגוף, ערמתי עליהן תלים של חול והידקתי. הם ביקשו שאאכיל אותם באבטיח, צחקו ,התענגו על חמימות החול. 

ואז הצופרים נפתחו. 

קודם הרחוקים, ואז הקרובים. לקח לי רגע להתעשת. הכנסתי יד לתוך הקברים ושלפתי אותם החוצה. הם עמדו לידי מכוסים חול, ציחקקו והשתיקו אחד את השני. הרגשתי איזו התניה קדומה נכחדת.  אמרתי להם לעמוד זקופים. הורדתי את משקפי השמש על העיניים.

 

בחצר בית הספר התכונה בשיאה. בשמיים ענני צמר סלעים מתאחדים לשמיכה שמוחצת תחתיה את האוויר. אני ממסמרת את המבט לשעון - עשר חמישים ותשע וחמישים שניות. אלון מרשה לי לענוד אותו לפעמים, אם אני לא בוכה כשהוא בוחר את הערוץ.

צליל חרישי נמתח מעל ראשינו. הוא מגיע ממרחק והולך ומתגבר, ואני מחכה להתמלא במשהו שלא בא. סביבי ילדים מצחקקים, מחקים את הצליל. אני קוראת להם בלב לא-מחונכים, חסרי כבוד.  אני מחליטה להתעלם מזה ולאלץ את המשהו לבוא. אני כורכת ידיים סביב הצוואר ולוחצת על גוש שמתגבש שם, מנסה לחלוב ממנו דמעות.  הצליל החלול דועך. כיתה ג1 עולה לבמה. המבט שלי נמשך למדבקות התכולות על החולצות הלבנות שלהם. לפרח ״דם המכבים״ שצומח בהן. אני נושמת את האוויר הקדוש, שונה כל כך מהיומיום המיוזע ,האלים, הבטוני של בית הספר. 

על הבמה, הגימלים שרים ״בלדה לחובש״, ואני מגייסת לעזרתי את הגיבור הטראגי של השיר, מדמיינת אותו מטפל בפצוע תחת אש. כשהפצוע קורא לחובש המת, ״ניצלנו, הם באים״, הדמעות מגיעות סוף סוף. הן נשאבות מבאר שחפורה בי מיום היוולדי, ואני מנסה להעצים את הזרם ומדמיינת בחורים במדים, יפי תואר, מסתערים, נופלים. אני רוצה שאלון ייפול.  בקיץ הקרוב יתגייס, ואני חושבת בהתרגשות על ההילה שתרצד סביבי בטקס הבא, מיד צובטת את עצמי וממלמלת בקול ״סליחה סליחה סליחה אלוהים שלא יקרה לו כלום״. אבל בבטן אני מרגישה את הרצון השטני, שכן, שכן יקרה, ויהיה לי חלל משלי שאחסה בתהילתו, ולעצב שלי, הקיים כל הזמן, תהיה סוף סוף הכרה.

בשולי הרחבה עומדת המנהלת. היא צובטת את חולצתה ומנערת בניסיון להזרים אוויר. ליד המנהלת עומדים אנשים כפופים. הילדים שלהם למדו בבית הספר הזה לפני שלושים שנה ומתו במלחמה שקרתה לפני שנולדתי. הם מרכיבים משקפי שמש. מאחורי משקפי שמש מסתתרות דמעות, אני יודעת את זה מאימא, ואני לא מבינה למה הם עדיין בוכים. הרי עבר כל כך הרבה זמן.

״תם הטקס״, המנהלת כורזת במיקרופון, ״נעמוד  לשירת ההימנון״. אנחנו קמים, מנערים את החול והחצץ מהישבן. המחנכת עוברת בינינו, מיישרת חולצות קמוטות. כשהיא מתקרבת לטור שלי, אני מנגבת את הדמעות בהפגנתיות. אני רוצה שתראה שבכיתי. שתיגש אליי, שתנחם אותי עכשיו. אני לא יכולה לחכות עד שיקרה הנורא מכל, הנכסף מכל. היא מדלגת על הטור. 

אנחנו שרים את ההמנון בקול, בשביל להפיס את האלים, בכוח שהמתים החדירו בנו. אני מפנה ראש לעבר  הזקנים ומאמצת את המבט כך שיחדור את העדשות השחורות. אני רוצה שיתגאו בי, שיחשבו שזה היה שווה, בשבילנו, שהכול היה שווה. 

 

השקט חוזר לחוף. אני מסירה את משקפי השמש ואומרת לילדים שירוצו למקלחות, שישטפו פנים מהמיץ של האבטיח. הם חוזרים רטובים ורועדים, אני עוטפת אותם במגבות ומשפשפת. אנחנו עומדים צמוד, גוש אחד. אני אומרת להם, כשהייתי בגילכם דברים היו אחרת. הם לא שואלים אילו דברים, ומה בדברים הלא מדוברים האלו השתנה ללא היכר. 

אנחנו מתיישבים על הלונגי, אני מרתיחה מים בפינג׳ן, הם נוגסים בגבינה הצמיגית,  מסירים את הזיתים וקוברים אותם בחול. הם חדים זה לזה חידות, ״איך קוראים לאיש שאין לו גוף או אף?״. אני מערבבת את הקפה לאט. דרך הלהבה אני מביטה בידיים הכחולות שלהם, בפיצה הכחולה, בשקעי הזיתים. בן אומר ליהלי, אני מוותר, תגידי. היא אומרת, ״נו-באדי נואוז״.