בין שתי ערים

מחשבות בעקבות ״תנינה במישור החוף״, טלי כהן-צדק

אישה מדרימה על כביש החוף ונתניה נעלמת לה. היא מצפינה שוב, נוסעת וחוזרת, ובמקום נתניה היא רואה מולה רק חולות וים. כאן מתחילה שרשרת אירועים שלא אספיילר, כשהגיבורה יוצאת למרדף נואש כדי לגלות מה עוד הולך להיעלם לה משדה הראייה, ואיך, אם בכלל, אפשר לעצור את זה. ״תנינה במישור החוף״, ספרה השני של טלי כהן-צדק, הוא מותחן מובהק שנענה לכל חוקי הז'אנר, אבל כאן אתייחס אליו מזווית אחרת. בשבילי, ברובד העומק שלו, זה ספר שעוסק בצורה מרתקת במצב הנפשי של אדם כשדבר שממשיך להתקיים בעולם נעלם לו, ורק לו.

למרות הפתיחה המפתיעה, הנקודה בה צללתי לספר הייתה כשהגיבורה, שירה, נזכרה בניסוי שהשתתפה בו שנים אחורה, כשהיתה סטודנטית. לניסוי היו כללים ברורים: המשתתף בוחר שלושה דברים שיעלמו לו מהמציאות, מרגע שהוא עוזב את חדר הניסוי לא יזכור עוד מה בחר, ובבוא היום אותם דברים ייעלמו עבורו מהעולם לתמיד. מרגע זה, העלילה הפכה למשנית לסיפור האמיתי, ומה שהעסיק אותי היה הנסיון להבין מה מתחולל בשירה כשהיא קולטת שזה לא עניין חולף "הנתניה הזה", ושהמציאות השתנתה עבורה בצורה בלתי חוזרת.

רישום: Mike Jory

שירה היא גיבורה חסרת עכבות, פרועה אפילו. הצורך להשיג את מה שחשוב לה מצדיק עבורה כל התנהגות, ובאותו רגע היא לא רואה ממטר - לא איכפת לה לתסכל את האהוב שלה, לארוב מחוץ לביה״ח לרופא שיש לו מידע שיכול לעזור לה, לשקר לבעלה, למכרים, לא איכפת לה במי היא פוגעת והיא תעשה הכל כדי להשיג את מה שהיא צריכה. ועדיין, שירה היא גיבורה שקל להזדהות איתה מהסיבה הפשוטה שאת כל זה לא נראה שהיא עושה מבחירה, כאילו כוח בלתי ניתן לעצירה דוחף אותה, והיא כמו כדור שנורה לעבר מטרה עלומה, שאין לו שליטה על ההרס שהוא מחולל בדרך.

כדי להבין מה המצב שאליו נקלעה שירה מעורר בה, חשוב להבין טוב יותר מה מיוחד בו. וליתר דיוק, מה מיוחד בסוג האובדן ששירה חווה עם ההיעלמות של נתניה? לצורך זה אשים לרגע את נתניה בצד ואעשה קפיצה לא טריוויאלית, אבל גם לא קוואנטומית, מאובדן של העיר נתניה לאובדן של אדם. בלי להסגיר יותר מידי את התפתחות העלילה, המעבר הזה לא מנותק ממה שקורה בהמשך הספר.

יש הרבה דרכים לאבד בן אדם. להחליט להיפרד, להיות קורבן של פרידה שלא בחרת בה, יש חברויות שמתמסמות ונעלמות לגמרי, או כשמתרחקים ממך באופן חלקי וטיב הקשר שהיה קרוב משתנה, ויש כמובן את האובדן האולטימטיבי, המוות. כמו כל המשפחות האומללות של טולסטוי, כל סוג של אובדן מעורר תנועה שונה בנפש. כאן אני רוצה לדבר על אובדן מהסוג שקורה לגיבורה של הספר, כשדבר נמחק מהעולם עבורך, ועבורך בלבד.

חלקנו מכירים את התחושה הזאת, כשמישהו קרוב אלייך מתפייד לך מהחיים. הוא לא מת. לא קרה לו כלום. הוא פשוט איננו יותר עבורך. זו יכולה להיות היעלמות מדוברת, כשהאדם אומר לך שלא יהיה איתך עוד בקשר, גוסטינג, או כל דרך אחרת שחיתוך ואחריו ניתוק מוחלט של הקשר מאפיין אותה. כמו בכל אובדן אחר, גם אובדן כזה מעורר כאב עז. הידיעה שאותו אדם ממשיך להסתובב בעולם, שהוא קיים שם בחוץ ונגיש עבור כולם חוץ ממך היא מכאיבה עד בלתי נסבלת. אני זוכרת שיחה עם חברה משותפת, שנתיים אחרי שחוויתי אובדן מהסוג הזה, וכשאמרה באגביות, דיברתי עם איקס השבוע, זרם של כאב עבר לי בגוף. לא הצלחתי לשאת את המחשבה שאותה חברה יכולה להרים אליה טלפון מתי שתרצה, פעולה פשוטה כל כך שכמהתי אליה, אבל עלי הייתה אסורה, ולכן בלתי אפשרית.

מאז אותה שיחה נמנעתי מלהיחשף לכל דבר במציאות שקשור לזו שאיבדתי. גם אצל שירה מתגלה התנהגות נמנעת כזו. לקראת סוף הספר היא מספרת שמאז המקרה היא לא עוברת בכביש החוף יותר. אבל בשונה מאובדן של אדם יקר, לנתניה אין משמעות רגשית עבור שירה. באותו ניסוי שירה בחרה בנתניה בתור בדיחה, כמו לומר שהעיר הזו כל כך חסרת חשיבות עבורה, שלא משנה לה אם היא תתקיים או לא. אם זה המצב, למה בכל זאת שירה נמנעת מלבוא איתה במגע, ויותר מדויק, עם העדרה? כאן מתגלה עוד אלמנט של אובדן כזה. מה שמייחד אובדן כזה, בין אם של אדם יקר ובין אם של עיר חסרת חשיבות, הוא שהוא מעורר אצלך הרגשה של נישול. הנה, קיים איזה מקום ציבורי, פתוח, איזו נתניה, מקום שלכולם הוא נגיש, ורק ממך הוא נלקח. יש בזה חוסר צדק נוראי. אתה רוצה לקום ולצעוק, לבקש צדק. אבל את תחושת הנישול הזאת אף אחד לא חווה חוץ ממך. לנישול הזה אין שום הד במציאות. אין לו עדים, או עדויות במציאות של שאר האנשים, עבורם אותו מקום נשאר קיים, פתוח ונגיש, ולך אין שותפים לכאב ולתדהמה על מה שאיבדת. העולם עיוור לנישול הזה, כמו שאתה עיוור עכשיו לאותו אובייקט.

הגעתי השבוע לניחום אבלים, ואני חושבת עכשיו על המשפט היפה שכל מי שנכנס לחדר אמר למשפחה, ״המקום ינחם אתכם בין שאר אבלי ציון וירושלים״. כשמישהו מת לך, אפשר להתנחם בגורל משותף יחד עם אחרים שאיבדו. אבל אפילו לפני התוכן של המשפט, הכוח שלו הוא בכך שהוא מכיר באובדן שלך. לעומת זה, באובדן של שירה אין שאר אבלים. אין מי שינחם. האובדן הוא לגמרי פרטי, אוטיסטי ממש, וככזה, הוא יכול להוציא אותך מדעתך. ובאמת, מרגע שהיא מבינה שנתניה נעלמה לה, נדמה ששירה מאבדת את זה. היא לא יודעת לאן להוליך את עצמה. היא שבה ואומרת לדמויות שהיא פוגשת לאורך הדרך, אני לא משוגעת. ולצד זה, בשלל ההתנהגויות שלה מרגע שקרה מה שקרה, היא נראית לגמרי משוגעת. אז מה יש באובדן כזה שמערער אותה כל כך, אולי הרבה יותר מאובדן ״רגיל״?

אם חושבים על זה רגע, אובדן כמו ששירה חווה הוא בעצם תסריט הבלהות שבו The Fear Of Missing Out מתממש. FOMO הוא חוויה מכוננת ממש בעידן הרשתות החברתיות, שבבסיסה נמצא הפחד להיות מודר מהקבוצה. כשאנחנו מונעים על ידי FOMO, נקרא ספר שכולם מדברים עליו, נראה סרט, נלך להפגנה שכל הצד הנכון הולך אליה, ובפעולות האלו נצליח להשקיט את הפחד להחמיץ משהו בלתי חוזר, איזה דבר שאם נפספס אותו משהו מהערך החברתי שלנו ייפגע. כבר דובר על זה ש FOMO הוא פחד אבולוציוני שנועד להגן עלינו ולשמר את היכולת שלנו לשרוד, וככזה, הוא חזק מאוד.

כדי לתאר את המצב הנפשי של הגיבורה בספר ״תנינה במישור החוף״, אני רוצה להציע מונח חדש: HOLO - the Horror Of Living withOut. אחרי התדהמה הראשונית מכך שעיר בישראל נעלמת רק לה, אוחזת בשירה האימה שכל מי שהודיעו לו שמישהו קרוב לו מת מכיר אותה, האימה שבהכרח להמשיך להתקיים במציאות שאין בה X. עכשיו, הפחד להחמיץ משהו שכולם לוקחים בו חלק מתממש, וההתממשות שלו היא לא פחות ממעוררת אימה. ובאמת, מתחילת הספר עד סופו התחושה החזקה ביותר שחוויתי היתה האימה של הגיבורה. אחרי האובדן של נתניה, שירה מתרוצצת אחוזת תזזית ממקום למקום, כשהמניע שמוצע לכך בספר הוא הפחד לאבד דברים נוספים שביקשה להעלים אז.

אבל בהינתן כל זה, התחושה ששירה היתה אמורה לשדר היא חרדה. אדם חווה חרדה כשהוא חש איום לא מוגדר, לא ממשי, שנמצא בעתיד. חרדה היא בעצם סוג הפחד שמתעורר ב FOMO. ואכן, במאמרה המרתק על הספר, יוענה גונן קוראת לו בחצי-צחוק, ״ספר חרדה״. אני רוצה לדייק עוד את ההבחנה הזאת, ולטעון שמדובר דווקא ב״ספר אימה״.

בשונה מחרדה, אימה מתעוררת נוכח משהו נוראי שכבר קרה. המונח HOLO מאפשר להבין למה התחושה שעוברת אל הקורא משירה היא אימה. הדבר הנוראי שכבר קרה ושהיא נוכחת בו מול נתניה הנעלמת, הוא שחלק מהמציאות אבד לה לבלי שוב, ושעכשיו נגזר עליה להמשיך לחיות בתוך המציאות החסרה הזאת, עם המחיר החברתי הנלווה לזה. לאור ההבנה הזאת, מתגלה כאן מניע העומק של ההתנהגות של שירה לאורך הספר: יותר משהיא מונעת מתוך חרדה ממה שעוד עומד להימחק, שירה מונעת מהאימה לנוכח מה שכבר נמחק.

חולות נתניה, 1930

מלבד הסיבה החברתית, לאימה ששירה חווה יש סיבה נוספת, פנימית יותר. דיברתי קודם על הבדל אחד בין אובדן מסוג כזה לבין מוות, שבמקרה של מוות אחרים מכירים באובדן שלך. אבל יש הבדל נוסף בין שני האובדנים. כשמישהו קרוב לך מת, אתה מרגיש שיש הלימה בין מה שקורה במציאות לבין תחושת האובדן שלך. לעומת זאת, באובדן מהסוג ששירה חווה ההרגשה הזו נפגעת.

אחת האמונות הבסיסיות ביותר שלנו היא שאנחנו תופסים את המציאות בצורה אמיתית. האמונה הזו היא שנותנת לנו ביטחון להתנהל בעולם, וככזו, נעשה הכול כדי להגן עליה. לכן כששירה קולטת שנתניה איננה, התגובה הראשונית שלה היא הכחשה. בהתחלה היא מטילה ספק ברושם שקלטה (אולי לא ראיתי טוב?),  ונוסעת הלוך ושוב כדי לוודא שמה שראתה לא היה רק תעתוע חולף. כשהיא מבינה שהתפיסה שלה מחזירה לה שוב ושוב את אותם רשמים, שירה עוברת להטיל ספק במציאות החיצונית (אולי נתניה באמת נעלמה מהעולם?). בשלב הזה, למרות שהיא כבר נזכרת בניסוי ומבינה במה מדובר, עדיין יש לה שביב תקווה שמה שקרה לה, קורה עכשיו לכולם. היא מתקשרת לחברה מהעבודה, ומכריחה אותה לחייג לטלפון קווי של אימה שגרה בנתניה. כשהאם עונה לה, שירה מנתקת את השיחה. היא יוצאת מהרכב נעמדת בשולי הכביש ומסתכלת לכיוון הים, ועכשיו האימה מכה בה במלוא עוזה. כי מרגע זה, עבור שירה, אין עוד הלימה בין המציאות לבין תחושת המציאות, והיא מוצאת את עצמה כפויה לחיות מעכשיו בעולם מפוצל, עולם שבו עבור אחרים יש את נתניה, ועבורה יש חולות וים.

עם ההבנה הזו, מרוץ עכברים של שירה לאורך הספר מקבל הסבר אחר. שירה לא יוצאת למרדף כדי למנוע אסון, אלא בורחת מההכרה באסון שאירע לה. משהו בה יודע שאם תעצור לרגע ותפנים את היעלמות של נתניה, היא תאלץ להכיר בעובדה שבין אם תצליח לעצור את האובדנים הבאים ובין אם לא, בתוכה נקרע עכשיו קרע שאי אפשר לאחות. במהלך לא פחות מגאוני, טלי כהן-צדק מראה לנו את הכוח ההרסני שיש במחיקה של חלקים מהמציאות. דרך שירה, אנחנו רואים איך מחיקה כזו מפצלת את המציאות של האדם, פוגעת בתחושת השלמות הנפשית שלו, משאירה אותו בודד, אחוז אימה, כאוב ומנושל, עיוור בעולם של אנשים רואים, פגום בעולם של אנשים שלמים.

״תנינה במישור החוף״ הוא ספר מצויין גם בלי לצלול לתוך כל מה שנכתב כאן, וזה בעיניי הכוח שלו. המותחן החד של כהן-צדק בנוי ככה שגם מי שבוחר להישאר ברובד הגלוי שלו, סופג את תחושת האימה של הגיבורה, ואת האמירה החזקה שמסתתרת מאחוריה, שדברים שאנחנו בוחרים למחוק ממשיכים להתקיים, ודווקא ההעדר שלהם משפיע עלינו הרבה יותר מקיומם. בצורה פרדוקסלית אותם דברים, במקום להימחק, מתעצמים בתוכנו, והאבדן שלהם ממשיך להניע אותנו מתחת לפני השטח, בכוח גדול הרבה יותר משל הדברים שאנחנו מסכימים לראות.