​מאז שעברנו לכאן לא היה לנו ערב אחד בלי הילדים. אני בחדר השינה, מחפשת את נרתיק האיפור, קייס אוזניות מהטיסה ובו עיפרון, ליפגלוס, שפופרת קונסילר קטנה. אני לא מוצאת אותו ומוותרת. אני מתיישבת על המיטה. הגוף שלי כבד. ״הבייביסיטר פה״, מאיה קוראת מלמטה.

​​

בבליינד ווילי׳ז ההופעה כבר התחילה. אנחנו יושבות על ספסל צמוד לקיר. כבלים מאובקים משתלשלים מהבמה אל רצפת העץ. מעל ראשינו מאווררי תקרה מתנדנדים. גיטריסט שמן שר בקול של אלוהים כועס ואוהב. הוא מקשקש בכוס הטיפים וקורא להוריד לתוכה גשם. מאיה שמה לו חמישייה, אולי עשירייה. אני עדיין לא מכירה את השטרות, בשבילי כולם ירוקים. אני שותה בירה סינית, אנחנו מזמינות עוד כוס, צוחקות, באותם רגעים אנחנו שוכחות. זו שיכחה עמוקה, מיטיבה, שאת שוליה מלחכת אש. נגן המפוחית מקרקר ובוכה, האוויר שהוא מתמיר הופך אותנו שותפים לתפילה.  אבל הנורא מכל קרה. הוא כן קרה, ואין ממפיס בלוז עתיק מספיק בשביל לדרוס את זה, ואין מאורת ג'אז אפלולית מספיק להתחבא בה.  

 

במדינה שקראנו לה פעם מולדת חוקקו השבוע חוק עונש מוות לערבים. מחר בבוקר תישמע שם צפירה בת שתי דקות. נגן החשמלית הדובי מתרחק מהמיקרופון ואנחנו מושלכות מהשמיכה החמה של הקול שלו, מתרוקנות עם הבס המתמעט,  מתכווצות לצלילי המיתרים הנמרטים מסבל של עם אחר,  יש שואה, אין שואה, היתה שואה, תהיה שואה, שואה שואה שואה שואה, לכמה דקות המילים מאבדות משמעות, ואחריהן, המוות עצמו. 

 

בהפסקה בוקעת מהרמקולים של הבר נעימה ספרדית. זוג רקדנים מחליק צמוד על רצפת העץ המהוהה. הרגלים שלהם נעות במקצב המשולש, מכסות את המטר הרבוע שהם מצמצמים עצמם אליו בבר העמוס.  ליד השירותים כמה היל ביליז נשענים על קיר. פאות ארוכות, חולצת דגל, מבט זועם, ועכשיו נפלשו גם הם. הבלוז פינה בתוכם ערימה קטנה של כעס, ועכשיו הזמרת הספרדייה תופסת אותם לא מוכנים והם מתחילים לזוז בעל כורחם, לצלילי מוסיקה בשפה שלמדו לשנוא. 

 

בחורה מהשולחן הסמוך מחייכת אלינו, מרימה כוס באוויר. ״בשבועות הראשונים כאן חשבתי שמשהו אצלם לא בסדר״, מאיה אומרת לי תוך שהיא מנופפת לה לשלום, ״פירשתי את האדיבות שלהם כנזק מוחי״. אנחנו צוחקות, וברגע אני מרצינה. ״תגידי לי, הכל שם היה שקר?״.  ״מה זה הכל?״, היא מתחמקת. ״כל מה שגדלנו עליו. כל מה שהאכילו אותנו, הכול היה רקוב? הילדות, השירים והסיפורים, החומרים שהוחלפו בנו.״ היא מתכופפת לקשור את השרוכים. אני לא יכולה לראות את הפנים שלה. אני ממשיכה, ״אני יודעת את התשובה, אבל אני צריכה שתגידי לי ׳לא׳״. כשהיא מזדקפת, המבט שלה מותש, ״ערב אחד. אי אפשר ערב אחד הפסקה?  לא היינו ערב אחד רק שתינו מאז שירדנו מהמטוס. שנה עברה. אני רוצה הפסקה מזה״.

 

יצאנו מהבר. בחוץ ירד מבול. המלצרית רדפה אחרינו עם החשבון, הצמה שלה התנדנדה על עורפה כמו מטוטלת שמנבאת ״כן״. היא לבשה בגד גוף עם מפתח צוואר של חצי חבית, העור זהר בלובנו, כמעט שלחתי יד לעבור על קו התפר. הכנסתי את היד לכיס, נתתי לה טיפ מוגזם, התנצלנו. בדרך לרכב התכסינו במעילים מעל הראש. רציתי לומר למאיה, אנחנו שתיים, נעבור את זה, נהיה בצד של הטובים,  נוותר על מה שהופך אותנו לעצמנו עד שנחזור לעצמנו של הבריאה. לא אמרתי כלום.

ברכב מאיה אמרה שאנחנו מאחרות לשחרר את הבייביסיטר. היא אמרה שאני מאיצה מדי, שאני גורמת לה בחילה. הפסקנו לדבר. היא הפעילה את החימום על שיא. מילמלתי להגה, ״פליי דה בסט אוף בלוז״. מאדי ווטרס שר על אבנים מתגלגלות והמחשבות שלנו התגלגלו בנפרד, הפכנו זרות, איזו איבה קמה בינינו, לא מוסברת, בלתי ניתנת להכחשה. נאחזתי בשמיים הבוכים של אלמור ג׳יימס, באוטיס רדינג, במבנה הקבוע של הבלוז.

ברמזור ליד הבית אמרתי לה בלב, בניו יורק הקימו השבוע קפה שנקרא ״הינד״. לקפה הזה לא נוכל להיכנס. אולי הילדים שלנו יוכלו, אולי רק הילדים שלהם. תראי איזה קוסם אלוקים, איך הפך את הארץ המובטחת שלנו ממדבר מזרח תיכוני לבית קפה במנהטן. את לא מכירה את הסיפור של הינד, מאיה. את שומרת על עצמך. וגם אני עכשיו שומרת עליך,  אז רק בלב אספר לך שהיא הייתה בת חמש. שעות שכבה ברכב, מוטלת בין קרוביה הירויים, מוקפת טנקים, עד לרגע שבו ניתנה הפקודה לירות.  ואני סופרת בשפה שבה ניתנה הפקודה הזאת. וזו השפה היחידה שבה אני יודעת לכתוב. ועכשיו תעזרי לי, תגידי לי ששפה יכולה להתנקות. תשקרי לי בבקשה. אבל בקול. כי בלב… בלב אני כבר יודעת את האמת.  

 

אנחנו נכנסות הביתה. הילדים והילדה ששומרת עליהם משחקים נינטנדו. מאיה לא מוכנה להשאיר אותם לבד. לפני שיצאנו הערב התעקשתי להבין. בסוף אמרה לי במבט מושפל, ״כשההורה שלה יבוא להציל אותה, הוא יאסוף גם אותם״.

אנחנו משלמות לבייביסיטר. כשאנחנו עולות, אנחנו מוצאות אותם על המיטות סתורי שיער, פשוטי איברים. אני אומרת, ״אקח אותם לבית הספר מחר, אחר כך אלך לשחות. את צריכה את האוטו?״ אני מכסה אותם, מנשקת את שיערם. הם מצבה חיה. 

בדרך למיטה אני דורכת על בליטה בשטיח. משהו מתפוצץ, אני לא מתכופפת לבדוק. בלילה אני אוספת את הנוזל המבריק בשפתיי, אני מייפה את עיני בעיפרון, מתפלשת במשחה החומה בצבע העור.